 |
| קריקטורה: ניסים חזקיהו ("נוסקו") |
כמשתייך לקבוצה שחושבת אחרת ופועלת בניסיון לשנות את המציאות הנוכחית במדינה, אני משתומם כל פעם מחדש מאופי התגובות ומאפייני השיח הבין אישי בחברה שלנו.
אני מנסה להבין מדוע נוח כל כך להפוך כל אמירה שונה לתקיפה אישית. באופן טבעי, לכל אחד מאיתנו יש מאפייני אישיות הגורמים לו לחשוב בדרך האופיינית, ולעתים הייחודית לו. כיצד אדם מהיישוב, אחד מאיתנו, שאכל מאותו המסטינג, ששתה אותו תרכיז ושהרכין ראש תחת אש אויב, מוצא לנכון לבטא את חוסר ההסכמה שלו בדרך של הטחת עלבונות אישיים והפיכת כל מי שלא חושב כמוהו לאויב המדינה ולצורר?
נכון, אני חושב שהעימותים המזוינים שהיו נחלת בגרותנו, ממצים את תוחלת הקיום שלהם ומתחלפים בעימותי טרור פחדני והקרבה עצמית ממניעי דת קיצונית. אני מבין שהקיצוניות בכל תחומי חיינו עלתה מדרגה, אך אני מאמין שצריך למצות כל דרך כדי לפתור סכסוכים בדרך של משא ומתן. ההיסטוריה מוכיחה שניתן להגיע לפתרונות שאינם כרוכים בקדימון של אש ומוות מיותר.
נדרשתי לכל אלה לאחר שקראתי במהלך סוף השבוע את התגובות למאמרים ולסרטונים של הקבוצה שלנו: "מפקדים למען ביטחון ישראל".
מטבע הדברים מאד מעניין אותי לקרוא תגובות בכלל ולמאמריי בפרט. הלמידה האישית שמתלווה לכך נותנת את תרומתה הן באיזון הנדרש ממני והן בכדי למקם את עצמי בחברה. למען הסר ספק, אין לי בעיה עם להיות מיעוט אם אני מאמין בעצמי ובדרכי.
ההפתעה שהייתה מנת חלקי הפעם נסבה על אופי השיח ומהות התגובות.
אני מורגל בהטרדות מילוליות אך הנכונות לכתוב דברי בלע נחותים במקום להתווכח ולגעת במהות, הפתיעה אותי. כן, אני עדיין מאמין בבני אדם וחושב שאדם לאדם הוא אדם. מה הקשר בין אימי הורתי ומקצועה למה שכתבתי או אמרתי? מדוע חשיבה אחרת משולה לזבל? קיימת אפשרות שטעיתי בעמדותיי אך כדי להביאני להסכמה אחרת כדאי ורצוי להתמודד עניינית. יתר על כך, הואשמתי בשוד קופת המדינה בזכות רמת הפנסיה שלי. לא אגן כאן על זכותי בפנסיה כזו, אך אשמח למצוא קשר הגיוני בינה ובין רצוני לנסות לחפש דרכים אחרות לפתרון העימותים עם השכנים והרחוקים. כמובן, שגיליתי גם שאי אפשר להגיב על עמדותיי מבלי להדגיש את מוצאי.
כל אלה מדאיגים אותי כאזרח ואוהב ישראל, מאחר והם מדגישים את השתנות החברה הישראלית - ולא לטובה. אם בעבר הרחוק והקרוב הערבות ההדדית שבאה לידי ביטוי בסיוע לנזקק, לגר ולאלמנה, הייתה ממאפייני הקהילה היהודית - כעת נראה שהיא נגוזה. אם לחמנו במלחמות ישראל כתף אל כתף מבלי לתת את הדעת לארץ הלידה, אם תרמנו דם ואברים מבלי להבחין בדת הנזקק או לשם משפחתו, כל אלה חלפו ועברו. אנחנו חיים באותה מדינה אך רואים אותה אחרת. הערכים עליהם גדלנו השתנו ללא הכר. אם בעבר בעתות מצוקה קראנו לתרום לקרן המגן ושתותחים חשובים מגרביים, היום המשטינים כנגדנו מבדלים את עצמם תחת דגל מפלגתי החשוב להם יותר מהמדינה. מי זו המדינה אם לא החברה המהווה אותה?
כדאי לעצור, ולו לרגע, ולחשוב איך הגענו למצב שכזה, לפלגנות החוצה את כל רבדי חיינו? ייתכן שזו המנהיגות (לכאורה) שנבחרה להובילנו? אני יוצא מנקודת הנחה שמרבית העם שלנו רוצה להיות מאוחד, לשכון בשלום, לגדל ילדים ודורות נוספים מבלי לפחד לאבדם בעוד עימות מיותר. ייתכן שדרך הניהול הנוכחי המסתמכת דווקא על "הפרד ומשול", נשענת על יצירת ניגודים עדתיים, כלכליים, דתיים, חינוכיים ועוד, בכל אחד מתחומי חיינו.
אני חש כאילו יד נעלמת מכוונת את חלקנו לגדף ולטנף את האחר, את מי שחושב אחרת. מה קרה? אנחנו חושבים אחרת ופתוחים לדיון ופולמוס. אנחנו חושבים אחרת ומוקעים על ידי תומכי דרך ללא מוצא בצורה הנבזית ביותר. הזהו השיח הנכון?
תמהני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה